[vc_row css=”.vc_custom_1512118384842{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_empty_space height=”64px”][vc_custom_heading text=”העבריים מדימונה רוצים אזרחות ישראלית. מגיע להם” font_container=”tag:h1|text_align:center” use_theme_fonts=”yes”][vc_column_text css=”.vc_custom_1512118924839{margin-bottom: 0px !important;}”]

הם משרתים בגאווה בצה”ל ותורמים לא מעט לחברה הישראלית, אבל לרובם אין אזרחות ישראלית. הגיע הזמן שהממשלה והעם בישראל כאחד יאמצו אותם ללא סייג

[/vc_column_text][vc_column_text css=”.vc_custom_1512115472166{margin-top: 0px !important;}”]

מאת אנדרו אסנסטן | הארץ | 31.10.17
תרגום מאנגלית: רחביה ברמן

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_single_image image=”2692″ img_size=”full” alignment=”center” css=”.vc_custom_1510532596306{margin-bottom: 0px !important;border-bottom-width: 0px !important;padding-bottom: 0px !important;}”][vc_column_text css=”.vc_custom_1512105488502{margin-top: 0px !important;border-top-width: 0px !important;padding-top: 0px !important;}”]

(חייל מקהילת העבריים נושא דגל ישראל במצעד בדימונה, מאי 2011. (צילום: אנדרו אסנסטן

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117347916{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text]

חסדיה בת ישראל ובעלה יהושע נסעו באוטובוס בבאר שבע לאחרונה, כשללא התרעה מוקדמת החלה נוסעת אחרת להטיח בהם גידופים גזעניים בעודה מעלה את התקיפה המילולית החריפה בשידור חי לפייסבוק. הסרטון הפך לויראלי, והנוסעת גונתה בחריפות בתקשורת וברשתות החברתיות. בתגובה אמרה הנוסעת המגדפות לחדשות ערוץ 10 ש”זה היה בזמן של התלוצצות לפני החג”.

עבור בני קהילת העבריים בדימונה, אליה משתייכים חסדיה ויהושע, התקרית היתה תזכורת כואבת לגזענות ממנה ביקשו להימלט כשהחלו לעזוב את ארצות הברית – או “ארץ העבדות הגדולה”, כפי שהם מכנים אותה – ב-1967.

“כולנו זוכרים את ההיסטוריה של אמריקה בשנות השישים”, אומר יאיר בן ישראל, חבר בקהילה שהיה בעצמו קורבן למה שהוא רואה כתקיפה ממניע גזעני מצד שוטר משמר הגבול לפני כשנתיים.  אך כפי שהוא כתב בפוסט בפייסבוק, “אבל לא דמיינתי שזה יכול להתרחש בישראל 2017”.

[/vc_column_text][vc_column_text]

[/vc_column_text][vc_column_text]

חלפו כמעט 50 שנה מאז החלו בני קהילת העבריים (הידועים לעתים בכינוי המשפיל “הכושים העבריים”) להתיישב בישראל, ארץ שהם רואים כמולדתם העתיקה. נוכחותם נתקלה בהתנגדות מתחילתה. מייסדי הקהילה הם אפרו-אמריקאים לא יהודים המזדהים כצאצאי בני ישראל התנ”כיים, אולם לא כיהודים. מאחר שאינם זכאים לאזרחות על פי חוק השבות, הם נכנסו כתיירים ונשארו בניגוד לחוק.

ללא כל סיוע כמעט מן הרשויות, הם ייסדו קהילה תוססת ולאורך השנים תרמו לא מעט לחברה הישראלית. הם מייצרים מוצרים טבעוניים, מופיעים בלהקות סול וג’ז, וייצגו את ישראל בתחרויות מוזיקה וספורט ברחבי העולם.

בנוסף, הם משרתים בגאווה בצה”ל. למעשה, הם המיעוט הלא-יהודי היחיד המחויב בשירות לגברים ולנשים כאחד, על פי ההסכם שחתמו עם הממשלה בשנת 2003 בתמורה לקבלת מעמד תושבי קבע. במיעוטים אחרים המשרתים בצה”ל, כגון העדות הדרוזית והצ’רקסית, רק גברים מחויבים בגיוס.

אולם כפי שהתקרית בבאר שבע הדגימה באורח מחריד, הם עדיין נתפשים על ידי ישראלים מסוימים כזרים שיש לבוז להם. לעתים קרובות מכנים אותם בכינוי הגזעני “כושים” – ברחוב, בעיתונות, ואפילו פקידי ממשל שבוודאי אמורים להיטיב לדעת. כמו כן קורה ששוטרים טועים וחושבים אותם למבקשי מקלט מאפריקה, ומתייחסים אליהם באלימות בשל כך.

בצה”ל, כך מראה המחקר שלי, הם זוכים להצקות ממפקדיהם בשל הקלות המגיעות להם כקבוצת מיעוט, כמו חופשות בשבתות ובחגים. בקשותיהם להתקבל ליחידות מודיעין נדחות, כשהמסר הוא שאין לסמוך עליהם עם מידע רגיש. המרתיח מכל הוא שהמדינה מנסה בשקט, אך כמיטב יכולתה, למנוע מהם להתאזרח.

רק אחוז קטן מכ-3,000 בני קהילת העבריים החיים בארץ קיבלו עד היום אזרחות ישראלית. רובם נמצאים במעמד של תושבי קבע שאינם זכאים להצביע בבחירות או לקבל דרכון ישראלי, ועל פי מנהיגי הקהילה, ליותר ממאה אין כל מעמד חוקי בארץ, בכללם עשרות ילדים.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117378038{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text css=”.vc_custom_1512109180931{margin-bottom: 0px !important;border-bottom-width: 0px !important;padding-bottom: 0px !important;}”]

[/vc_column_text][vc_column_text css=”.vc_custom_1512109190640{margin-top: 0px !important;border-top-width: 0px !important;padding-top: 0px !important;}”]

(סיפורה של דליה מור, אחת מעשרות נערים ונערות מקהילת העבריים ללא מעמד חוקי כלל. (ערוץ הכנסת / יוטיוב

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117388103{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text]

איך זה ייתכן? יפעת וייסבוך, עורכת דין לזכויות אדם אשר ייצגה את חברי הקהילה בעשרות תיקים נגד משרד הפנים, אומרת כי סניף משרד הפנים המטפל במקרים שלהם “עוין מאד” כלפי קהילת העבריים. “הם מקשים על חייהם ככל האפשר ומפרים את החוק דרך קבע באי-מתן מעמד לזכאים לו”, אומרת וייסבוך. “אפילו עניינים פשוטים נסחבים שנים”.

כמו המקרה של חבר הקהילה בן ה-26 אשר נולד בישראל להורים חסרי מעמד, ושאין לו מעמד בעצמו. ועברייה צעירה ששירתה בצה”ל אולם בקשתה לאזרחות סורבה מפני שהיא חייתה בחו”ל לתקופה קצרה לאחר השירות, כפי שעושים ישראלים רבים. לאחר שובה לישראל היא ילדה תינוק שהוא נטול מעמד כרגע, וילד עברי בן תשע הממתין כבר חמש שנים למעמד תושב קבע, לו הוא זכאי דרך אביו.

זוהי האירוניה הגדולה בסיפור ההגירה של קהילת העבריים: הם עזבו את ארה”ב, שם התייחסו אליהם כאזרחים סוג ב’ בשל צבע עורם, רק כדי לקבל יחס של אזרחים סוג ב’ – בלי האזרחות – בישראל, מפני שאינם מוכרים כיהודים. (כשניתנה להם האפשרות להתגייר בשלב מוקדם הם סירבו, בטענה שהם היהודים המקוריים והיהודים הלבנים הם המתחזים).

הגיע הזמן שהממשלה והעם בישראל כאחד יאמצו אותם ללא סייג.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_single_image image=”2718″ img_size=”full” css=”.vc_custom_1510537609475{margin-bottom: 0px !important;border-bottom-width: 0px !important;padding-bottom: 0px !important;}”][vc_column_text css=”.vc_custom_1512106609181{margin-top: 0px !important;border-top-width: 0px !important;padding-top: 0px !important;}”]

(חברי קהילת העבריים עם ח”כ ראובן ריבלין (הנשיא הנוכחי של מדינת ישראל) אחרי פגישה בכנסת על מאבקם להשיג אזרחות, מרץ 2014. (צילום: אנדרו אסנסטן

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117405431{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text]

בסוף שנות ה-70 חקרה ועדת כנסת מיוחדת את “בעיית” קהילת העבריים, אשר באותו זמן נחשבה לכת. הוועדה קבעה כי הממשלה כשלה לחלוטין בטיפול בבעיה, תחילה בכך שהתירה לעבריים להיכנס לישראל כמהגרים בפוטנציה (למרות שלא עמדו בדרישות לכך) ולאחר מכן באימוץ “מדינית של בת-יענה” שלמעשה התעלמה מהם, דבר שהביא למשבר הומניטרי של צפיפות-יתר, תת-תזונה ומחלות.

מאז הושגה התקדמות רבה בדרך לתיקון המצב, כולל החלטתו האמיצה של שר הפנים דאז אברהם פורז להעניק לרוב חברי הקהילה מעמד של תושבי הקבע ב-2003. אולם סוגיות רבות נותרו לא-פתורות, כולל השאלה אם יהיה על חברי הקהילה לוותר על אזרחותם האמריקאית על מנת לקבל אזרחות ישראלית, כפי שלעתים נדרש ממהגרים לא-יהודים.

“ישבנו עם פקידי הממשלה”, אומר איש הקשר של הקהילה עם הרשויות, רפאל בן ישראל. “כולם אומרים שהם רוצים לעזור, אולם דבר לא נעשה”.

חבר הכנסת מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה”ב, הוא הפוליטיקאי האחרון שהביע תמיכה בקהילה ואז עבר לעניינים אחרים. לאחר ביקור בדימונה ביוני האחרון, הוא פרסם בעמוד הפייסבוק שלו כי “פגשתי גם את חברי קהילת העבריים שרובם עדיין, אינם אזרחים ישראליים וזאת למרות ששירתו בצה״ל ואחרי עשרות שנים בארץ. אנו חייבים לשנות מצב זה!” (כשהתקשרתי למשרדו של אורן כדי לשאול כיצד הוא מתכוון לשנות מצב זה, אמר דובר מטעמו שאינו יכול להגיב.)

[/vc_column_text][vc_column_text]

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117415717{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text]

כמו כל מדינה ריבונית, ישראל רשאית לחוקק ולאכוף חוקים באשר למי יכול ולא יכול להפוך לאזרח. אולם עליה לעשות זאת בהגינות. צחוק הגורל הוא ששר הפנים שהחל בתהליך נרמול היחסים עם קהילת העבריים ב-1990 בכך שאפשר להם לקבל היתרי עבודה ולקיים את עצמם היה לא אחר מאשר אריה דרעי מש”ס, המחזיק כיום שוב באותו תיק.

מן הראוי שינצל את ההזדמנות לסיים את מה שהחל ולשים קץ לסאגה המביכה את ממשלות ישראל לדורותיהן זה חצי מאה. (בהודעה ממשרד הפנים נמסר כי כל בקשה למעמד נבחנת “באופן פרטני ועל כל נסיבותיו”. בקשות מרובות לתגובה, אשר נמסרו ליועץ התקשורת של השר דרעי, זכו כולן להתעלמות).

באשר לעם בישראל, כדאי לו להתחיל להכיר את שכניו בני קהילת העבריים. לאחר התקיפה באוטובוס, הקהילה הזמינה את הנוסעת הפוגענית ואת כל הישראלים לבקר אותם בדימונה וללמוד על אורח החיים וההיסטוריה הייחודיים שלהם.

הייתי ממליץ לכם לקבל את ההזמנה וללמוד, כפי שלמדתי במהלך העשור שביליתי בחקר הקהילה הייחודית הזו, שקהילת העבריים היא “פרח במדבר”, כמאמר הפזמון החוזר של אחד משיריהם. הם אולי אינם יהודים על פי ההלכה, אולם הם חיים על פי התורה ורואים ביהודי ישראל “חברים במשפחה המורחבת שלנו”, כפי שהגדיר זאת המנהיג הרוחני המנוח שלהם, בן עמי בן ישראל.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_single_image image=”2722″ img_size=”full” css=”.vc_custom_1510537620777{margin-bottom: 0px !important;border-bottom-width: 0px !important;padding-bottom: 0px !important;}”][vc_column_text css=”.vc_custom_1512108222629{margin-top: 0px !important;border-top-width: 0px !important;padding-top: 0px !important;}”]

(כפר השלום, דימונה. (צילום: אנדרו אסנסטן

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row css=”.vc_custom_1512117427151{margin-right: 50px !important;margin-left: 50px !important;}”][vc_column][vc_column_text]

יתרה מזאת, הם התנערו ממסעות תעמולה אנטי-ישראליים מוקדמים, שאומצו בתקווה ללחוץ על הרשויות להכיר בהם, והם מוכיחים את נאמנותם למדינה בשירותם בצה”ל. הם באמת כרכו את גורלם בזה של עם ישראל וסבלו את הטראומות שישראלים אחרים סבלו, ואיבדו את אהרון “רוני” אליס” במתקפת טרור במהלך האינתיפאדה השנייה וכן את החיילת טובית רדקליף, שמותה בנסיבות מסתוריות בבסיס צה”ל בשנת 2015 נפתח מחדש לחקירה. והם לא הולכים לשום מקום.

מכל הסיבות הללו, ומפני שזה הדבר הנכון לעשות, על הממשלה לפתוח נתיב לבני קהילת העבריים להפוך לאזרחי המדינה.

אנדרו אסנסטן, לשעבר כותב בעיתון ‘הארץ’, עוסק בכתיבת ספר על קהילת העבריים. אתר האינטרנט שלו מאגד מידע בנוגע לקהילה, כולל תשובות לשאלות נפוצות, ציר זמן היסטורי, וסרטוני וידאו.

[/vc_column_text][vc_custom_heading text=”עוד כתבות בנושא” font_container=”tag:h5|font_size:24px|text_align:right|color:%231e73be”][vc_column_text]

 20.4.17 | למה העבריים מדימונה לא מקבלים אזרחות? | הארץ •
 16.11.2016 | צעירה מקהילת העבריים: “תנו לי להתגייס” | ידיעות אחרונות •

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

Share This